מלכה שטיין, אחות במלר"ד ומתאמת ההשתלות של המרכז הרפואי פדה-פוריה, היתה בין הראשונים שהתנדבו עם תחילת המלחמה באוקראינה, לצאת לאזור הלחימה ולהעניק סיוע רפואי לפליטים. השבוע היא שבה לאחר ששהתה 20 יום יחד עם משלחת של ארגון "הצלה ללא גבולות" על גבול פולין אוקראינה. מלכה שהתנדבה בעבר במספר משלחות סיוע רפואי באירופה ובאפריקה, מתארת את היום הראשון, "הקמנו בחיפזון את האוהל שלנו, הבאנו תנור חימום וסידרנו את הציוד הרפואי הבסיסי שהיה לנו. היינו בין הראשונים להעניק סיוע רפואי, הבנו שכל רגע הוא קריטי".
מלכה מתארת תנאים פיסיים קשים וקשיים בהענקת טיפול רפואי הולם. "חלק מהפליטים הגיעו חבולים, סובלים מהיפותרמיה(מכת קור) או ממחלות רקע שונות. חלקם הלכו ימים שלמים ברגל אל הגבול וחלקם הגיע במצב נפשי של לחץ וחרדה".
עקב מחסור בכח אדם מיומן ובמכשור רפואי היא מצאה את עצמה לא אחת מבצעת החייאה בידיה. "היה אוהל אחד בגודל של חדר גדול בו התרכזו עשרות פליטים גברים, נשים, קשישים וילדים. בקושי היה מקום לשבת אבל האוהל הגן מפני הקור ששר בחוץ (בין אפס למינוס שמונה מעלות). לפעמים היה צורך לבצע טיפולים דחופים באוהל. לא תמיד יש רופא זמין בסביבה".
לדבריה הניסיון הרב שלה כאחות מלר"ד (מיון) סייע לה רבות,כמו לדוגמא ביכולת לתת עדיפות בין החולים על פי חומרת הפציעה/מחלה, לבצע אבחנה מהירה ולתת טיפול ראשוני מציל חיים בתנאי שדה.
מקרה אחד שזכור לה במיוחד, אב צעיר למשפחה עם שלושה ילדים קטנים סבל מפרכוסים. אשתו חששה שכתוצאה מטיפול ארוך ומתמשך המשפחה תפספס את האוטובוס שהוביל פליטים לאיטליה. מלכה הצליחה לייצב את מצבו וסייעה למשפחה להגיע ביחד לאוטובוס לאיטליה. היו עוד ארועים שריגשו אותה מאוד. קשישים שהתחרטו ובחרו לחזור לאוקראינה כדי לא לעזוב בני משפחה שנשארו מאחור. סבתות שהגיעו לגבול עם נכדיהם הקטנים בזמן שילדיהם בחרו להישאר ולהילחם.
השהייה של שבוע שתכננה מלכה לשהות באוקראינה התארכה לכדי שבועיים וחצי. "לא יכולתי לעזוב כאשר עדיין הייתה שם מצוקת כח אדם. הלב שלי עדיין שם. אמנם כבר יש שם יותר ציוד רפואי, ארגוני סיוע רופאים ואחיות אבל גם יש הרבה עבודה והרבה פליטים שצריך לדאוג להם. שואלים אותי למה אני עושה את זה ואני משיבה להם :במקום שאין אנשים היה אתה האיש".
