מרים שליסר מעפולה התרגשה מאוד כשקיבלה מהסופר, המחנך והפובליציסט, עמנואל בן סבו את העותק הראשון של ספר הילדים 'פפושה', אשר נכתב בהשראת קורות חייה בימי השואה בעיקר על המחבוא בו טוותה חלומות על נסיכות, דרקונים ובובה שלא הייתה לה מעולם. הפתעה מרגשת ציפתה למרים כאשר הוזמנה כאורחת כבוד במפעל 'דרלי' המייצר בובות בקיבוץ עין דור וזכתה לקבל בובה מיוחדת, פפושה ארצישראלית.
כשהיא אוחזת בידה בהתרגשות רבה את הספר החדש 'פפושה', אשר נכתב על ידי הסופר, המחנך, הפובליציסט עמנואל בן סבו, בהשראת סיפור ילדותה בימי האימה, הסופה והסער, אומרת מרים ודמעות בעינה," עכשיו הכל יותר טוב".
סיפורה של מרים שליסר, שורדת השואה הוא סיפור על תום, על אהבת משפחה, על התמודדות עם בדידות של ילדה יהודייה בלב המאפליה, סיפור על הבובה שלא הייתה, על פפושה. יומיים לאחר צאת הספר לאור בהוצאת ספרי האיכות 'עכשיו אפשר' נכונה הפתעה מרגשת מאוד למרים בת ה87 אלמנתו של הנער הגיבור ממחנה המוות אושוויץ, יונה שליסר. ג'נט נאמן ממנהלי מפעל לייצור בובות 'דרלי' בקיבוץ עין דור הזמינה את מרים הנרגשת לסיור מרגש במפעל לייצור הבובות, סיור שבסופו העניקה למרים בובה מיוחדת, פפושה שלה. מרים הנרגשת הודתה על המחווה ואמרה:
"הייתי ילדה קטנה, ללא חברות, ללא חברים, ילדה עם משפחה אוהבת, אימא, אבא, אחים ואחיות, מוקפת אהבה אבל חשתי בריק גדול בהיעדר חברות חברים בני גילי.
גדלתי ללא צעצועים, ללא משחקים, מוקפת גדר חיה, שהייתה לי לחומה מגינה ומבדלת, גדר שחצצה ביני לבין העולם, הייתי רואה ואינה נראית.
אני עוד שומעת את עצמי מנהלת שיחות עם עצמי, צוחקת עם עצמי, עצובה עם עצמי, משחקת עם עצמי ומהרהרת אל עצמי. ילדה בודדה בתוך מחבוא עשוי גדר חיה.
בגיל שלוש, אחי אייזיק, שהיה גדול ממני בשלוש עשרה שנים לקח אותי בהוראת הוריי אל הצלם כדי להצטלם.
לכבוד האירוע החשוב אימא האהובה תפרה לי שמלה חדשה. שמלה חדשה? כמעט, אימא פרמה את שמלתה של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, כיבסה את הבד, הפכה אותו והחלה במלאכת תפירת השמלה 'החדשה', עבורי.
אימא קנתה לי נעלי לקה שחורות חדשות וכך יצאתי מהבית, יד ביד עם אחי אייזיק בדרכנו לסטודיו של הצלם.
אני זוכרת את המפגש עם הצלם אשר צילם את התמונה הראשונה בחיי, הצלם הושיב אותי על כיסא עשוי קש, הכיסא היה גבוהה, הצלם שם בידי בובה גדולה ויפה, כל כך שמחתי בבובה.
בתום הצילום, חלמתי שאני חוזרת הביתה עם אחי אייזיק והבובה היפה והגדולה, אלא שאז הצלם לקח ממני את הבובה.
נשכתי שפתיי, רציתי מאוד את הבובה, סוף סוף יש לי צעצוע אמיתי והוא שלי, ועתה הבובה נשארה אצל הצלם.
כל הדרך חזרה הביתה מיררתי בבכי, רציתי את הבובה, כעסתי מאוד על הצלם שלקח ממני את הבובה, ואולי כעסי על הצלם היה על שלקח ממני את החלום להיות ילדה כמו הילדות בעולם, עם בובות ושמלות קטנות, ילדה רגילה.
סיפורה של הבובה שלא הייתה לי הוא סיפורם של הימים ההם, ימי הסופה והסער, ימי האימה וחרדה. אני מודה מעומק ליבי לעמנואל בן סבו הסופר אשר היה קשוב לכאבי, רגיש מאוד לייסורי בתקופה ההיא ובעיקר על כך שבמלאכת מחשבת הנגיש את הסיפור לדורות הבאים. ספר זה יוצא לאור ממרומי גילי, 87, במטרה להעניק לכם אהוביי את מעט מהזיכרונות של הימים ההם."
מרים התאלמנה משורד השואה, הנער מאושוויץ יונה שליסר לו הייתה נשואה 67 שנים, להם בן ובת, שמונה נכדים ושלושה נינים.
