גיבורה שרוצה לרצוח את כולם, ובעיקר את עצמה. בספרה ״תמות, אהובי״ של אריאנה הרוויץ ישנו שרטוט מדויק של חיים נורמטיביים כביכול, ומאמץ עיקש לשמור עלשפיות דעתה, שנוזלים אל תוך טירוף קיומי ומחשבות טורדניות
״נשכבתי על העשב בין גזירי עצים כרותים והרגשתי שהשמש שמחממת לי את כף היד היא כמו סכין שתכף אשסף בה את עורק הצוואר שלי בתנועה זריזה״. כך אריאנה בוחרתלפתוח את הסיפור שלה, או יותר נכון את סיפורה של גיבורת הספר. ההתחלה הדרמטית הזו היא בעיטה בבטן, שגורמת לנו להתחבר אל הגיבורה כבר מההתחלה. ומבלי לשים לבכבר משלב זה, אנחנו כבר שקועים עמוק בתוך עולמה הפנימי. הגיבורה, נטולת השם, שנשארת כך לאורך כל הספר היא אימא, עקרת בית, אישה, המספרת את החוויה האישית שלהבתוך תא המשפחה שלה, הנמצא בתוך כפר מדכדך בצרפת. לאורך הסיפור, אנו נחשפים לפער שבו הגיבורה תופסת את המציאות, לבין איך ששאר האנשים תופסים אותה. מהשמוביל באופן כמעט בלתי נמנע לאירועים טרגיים בחיי משפחתה.
הגיבורה מתארת את הקשר עם בעלה אשר מורכב מיחסי אהבה שנאה קיצוניים, מצד אחד היא אובססיבית כלפיו, מצד שני היא נגעלת ממנו ומדמיינת איך היא הורגת אותו. מערכתהיחסים בינה לבין התינוק שלה סבוכה גם היא. היא מצליחה לנפץ את הדעה הקדומה איתה מגיע הקורא, והיא עושה זאת בברוטליות, במילים קשות. ״אני חושבת על החיההמפלצתית, על הטפיל הזה שנקרא תינוק, על זה שהלב שלך נמצא אצל מישהו אחר״. בכך היא גורמת לנו מצד אחד תחושה עזה של כעס או גועל, ומהצד השני תחושה של הזדהות. היא גם מצליחה לגרום לנו להבין, שאין שחור ולבן, אמא יכולה להרגיש מגוון רחב של רגשות, מלבד אהבה טהורה אל הילד שלה. ורעייה, יכולה אף היא, להרגיש שנאה או גועל כלפיבעלה.
אין ספק שזהו ספר שאינו קל לקריאה, שגורם לך לעצור לעיתים, בכדי לעכל, או סתם בכדי להתענג שוב על המילים והתיאורים המדויקים להפליא. קל ללכת לאיבוד בין חוטההתרחשות בעולם החומרי, לבין העולם הרגשי תודעתי של הגיבורה. ובכל זאת יצירתה של אריאנה, מצליחה לעמוד בפני עצמה, ולמשוך אותנו פנימה, אל לב העלילה והכאוס, בעזרת הכתיבה והתיאורים הלא שיגרתים, ובעיקר בזכות הצגת זווית שונה ומרעננת של המציאות. מציאות שלא מתיימרת להיות אסתטית או נעימה, אלא לשקף רגש טהור.
הצלחתה כה גדולה, שהעובדה שלכל דמויות הסיפור אין שמות, לא מצליחה לגרוע או להפריע, ואף גורמות לתחושה נעימה של רעננות. העלילה אינה לוקה בחוסר אמינות, ההפך, הכתיבה הבוטה מרגישה כמו הגיעה מלב רגש המספרת, מה שללא ספק גורם לאריאנה לאמץ את טביעת האצבע שלה. את השפה האישית שלה. היא מסבירה לקהל הקוראים שלהולשאר מבקרים, "כתיבה יכולה להציל חיים. אם האלימות שנוצרת בפנים משתחררת בכתיבה, אז כבר אין הרבה טעם בלשבור לבן הזוג שלך כיסא בפרצוף, למשל”. האם היאמדברת על עצמה? או על גיבורת הסיפור שלה?, כך או אחרת, המטרה היא קדושה, ניקוז כל הרעל אל כתיבה משובחת. לעיתים מפחידה, מרתיעה, אך בעיקר מעוררת.
״תמות, אהובי״ בשמו הכה ראוי, הנפרש על 185 עמודים, בהוצאת זיקית, הוא אולי הספר המרענן, החייתי, והמסקרן ביותר שיצא לכם לקרוא השנה. המצליח לעלות תהיות קיומיותפילוסופיות, והתבוננות חדשה על מציאות כה מוכרת. להיחשף אל שפה חדשה, וסופרת מוכשרת השונה בנוף המקומי, שלא מנסה לרצות את קהל הקוראים שלה. שלא מנסה לשמורעל סדר ברור של ״הסיפור הקלאסי״, התחלה אמצע וסוף, האוחז בתוכו דמויות עגולות ומלאות. גם כריכת הספר לא מושכת תשומת לב, בניגוד למקובל היום. כל קורא, בין אם ליבויוצא אל הגיבורה, ובין אם לא, אשר יצלח את קריאת הספר מתחילתו לסופו, ירוויח את הדבר הטהור ואולי החשוב ביותר שאפשר להרוויח מקריאה – להעלם אל תוך עולם שלם וחדש, ולצאת ממנו עם תובנות חדשות ורגשות מעורבים.
