"אני מקבלת המון אהבה ותמיכה מהסביבה שלי במיוחד כשרואים אותי עם המדים של מד"א. בפעמים הראשונות אחרי שסיימתי את קורס הפראמדיקים והגעתי הביתה, היו כאלה ששאלו אותי – 'למה את צריכה את זה? זה מסוכן', אבל אני תמיד אומרת שזה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה לעזור לאנשים ולהציל חיים. המגזר הדרוזי ידוע בשמרנותו, אבל בסופו של דבר זה לא משנה מה הדת שלי או של המטופל, זה עניין של בן אדם לבן אדם".
מאז שהיא זוכרת את עצמה גדיר סאלח בת ה-20 מהעיר מגאר חלמה להיות נגנית כינור, "מגיל 9 אני מנגנת, ייצגתי את ישראל בכמה משלחות ייצוגיות מסביב לעולם, ואף פעם לא דמיינתי שאעסוק במשהו שהוא לא מוזיקה. כשסיימתי את התיכון התחלתי לעבוד במשרד החינוך, לימדתי נוער בסיכון וילדים על רצף האוטיזם לנגן בכינור. לאחר תקופה של נגינה בתדירות גבוהה – הרופא ביקש ממני להוריד מהעומס על כפות הידיים שלי ולנגן פחות. הבשורה הזאת ריסקה אותי, עברתי תקופה קשה, לא ידעתי מה אעשה עכשיו", סיפרה גדיר שנאלצה לחשוב על כיוון חדש ואחר בחייה.
תחושת חוסר האונים שהרגישה גדיר באותם הימים החזירו אותה לגיל 16, לדרך הארוכה שעברה כתוצאה מתאונה. "כשנפצעתי בתאונה האנשים שהיו איתי שם לא ידעו איך לטפל בי, הם אפילו לא ידעו שצריך לחייג 101 למד"א. לאורך כל השיקום שגרם לי להיות תקופה ארוכה מבדיקה לבדיקה בבתי החולים, עלו אצלי המחשבות כמה זה חשוב לדעת מה לעשות במצבים כאלה", הסבירה גדיר שהיום, כשהיא לובשת את מדי מד"א הלבנים כשעל זרועותיה נמצא הפס הכתום שמזוהה עם פראמדיקים. "הייתי כל כך אבודה אחרי שהודיעו לי שלא אוכל לעסוק במוזיקה ביצועית כמקצוע עקרי, ומיד חשבתי איך אני אוכל לעזור לאנשים ולעשות משהו שאני אוהבת".
גדיר לא נשאבה לעצבות ונרשמה לקורס הפראמדיקים במסגרת השירות הלאומי במגן דוד אדום. "הקורס אינטנסיבי וקשה, אבל הוא נועד להכין אותנו למציאות ולמקרים שניתקל בהם כפראמדיקים במשמרות. כילדה די מפונקת היה לי קשה לגור מחוץ לבית ההורים ולהתרגל לחיים עצמאיים, אבל זה הוציא אותי מאזור הנוחות שלי וגרם לי להכיר את עצמי יותר וכמובן להתחבר לשאר חניכי הקורס. היינו ממש כמו משפחה, יצאתי משם עם חברות שיישארו איתי לכל החיים", מספרת בהתרגשות.
היום, גדיר מתנדבת בניידות טיפול הנמרץ של מד"א ומצילה חיים. "לא ויתרתי לגמרי על הנגינה, אבל אין ספק שלהוריד את הקצב גרם לי להיפתח לעולם חדש שמעניין אותי לא פחות והתאהבתי בו. אני מרגישה כל כך הרבה סיפוק והנאה בלתרום למדינה שלי ועבור אנשים. הכי מרגש אותי זה התמיכה שאני מקבלת מהמשפחה. יש לי כמה דודים דתיים והם כל כך גאים בי. אמא שלי תמיד צוחקת שהילדה המפונקת שלה קיבלה סמכות כזאת גדולה וכל פעם שהיא רואה אותי במדים הפנים שלה מתמלאות בהתרגשות וגאווה. כשאני חוזרת הביתה ממשמרת היא תמיד תשאל ותשמח לשמוע על האנשים שעזרתי להם והצלתי אותם. אותי זה משמח אפילו יותר לדעת שהייתי שם בשביל האנשים האלה", מסכמת גדיר.
