כשהמדינה גמגמה – הרשויות דיברו בקול ברור. המלחמה האחרונה הוכיחה: דוברות מקומית חזקה היא ההגנה הכי טובה על התודעה הציבורית.
באחד מימי המלחמה קיבלתי טלפון דחוף: התרעה על הרעלת מים. התרעה שחודרת לתודעה בדיוק כמו צפירה – מיידית, חדה, מעוררת פחד. השמועה מתחילה להתפשט ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים. אבל הפעם, משהו שונה קרה. תוך דקות ספורות, המידע האמיתי הגיע בזמן, והפצנו הודעה שסתרה את הפייק – הודעה ברורה, מדויקת ומהירה. השמועה מתה עוד לפני שהספיקה לחיות. או כמו שאומרים הכבאים" את השריפה הכי גדולה ניתן לכבות בעזרת כוס מים- אם היא מאותרת בזמן….
זה לא מקרה. זו התוצאה של מערכת תקשורת מקומית שמבינה שבעידן הזה, המילה האחרונה לא פחות חשובה מהמעשה הראשון.
המלחמה האחרונה לימדה אותנו שיש שתי חזיתות: זו של השדה, וזו של התודעה. ואם בשדה הקרב ניצחנו באופן מרשים – מהמבצע באיראן ועד לחיסול מנהיגי טרור בלבנון – אז בחזית התודעה המקומית, הניצחון לא היה מובטח מראש.
כי משהו השתנה מיסודו בעולם התקשורת. בעבר, במלחמות קודמות, התקשורת הייתה חד-כיוונית: הרשות מפיצה הודעה והציבור קולט. היום, התקשורת היא עם הציבור, לא אל הציבור. התושבים מגיבים, שואלים, מעירים, ומספקים משוב ישיר מהשטח. זה יוצר אתגר חדש לחלוטין – אבל גם הזדמנות חסרת תקדים לבניית אמון.
והאמון הזה, חשוב לציין, לא מתחיל במלחמה. הוא נבנה יום אחרי יום, בשגרה, דרך שקיפות ועבודה מקצועית מתמשכת.
כשהגלים מתחזקים, מתגלים החזקים
יש משפט של חיל הים: "כשהגלים מתחזקים, מתגלים החזקים". זה בדיוק מה שקרה במלחמה הזו. היו כאלה שחשבו שניתן להסתמך על הנחיות הצבא והממשלה בלבד. אבל מהר מאוד התברר שגם לצבא יש מגבלות. הוא לא מכיר את המקלט בשכונה ד', את הקשישה בקומה השלישית שלא מסוגלת לרדת, או את המשפחה החדשה שעדיין לא מכירה את נהלי החירום.
ברגעים האלה – הרשויות המקומיות התגלו כעוגן היציבות האמיתי. הן היו שם, זמינות, מהירות, ובעיקר – אמינות. הן הכירו כל רחוב, כל בניין, כל משפחה. והמידע שזרם מהתושבים אל הרשות – חזר בחזרה לציבור כמידע מוסמך, מדויק ומרגיע. לולאת משוב אפקטיבית שהצבא לבדו לא יכול היה לייצר.
ההבדל בין רשות עם דוברות מקצועית לבין כזו שחסרה אותה – כמו ההבדל בין עיר עם תאורת רחוב תקינה לבין עיר שקועה בחשיכה. ההבדל כמעט בלתי נראה – עד שמגיע רגע האמת.
רשות עם דוברות מסודרת: המידע מגיע מהממשלה, מתורגם לשפה פשוטה, ונשלח לתושבים תוך דקות – עם גרפיקה ברורה, סרטון מסביר, או הודעת וואטסאפ ישירה לקבוצות הרלוונטיות או דרך הנהגות היישובים.
רשות עם דוברות חלשה: הציבור מגשש באפלה. המידע איטי, לא ברור או בכלל לא מגיע. הפאניקה – מובטחת.
שלושה לקחים שכל ראש רשות חייב לדעת
ראשית: הדובר הוא חלק מניהול הרשות. לא תוספת נחמדה, אלא פונקציה הכרחית. כמו קב"ט או מנהל רווחה. שיתוף פעולה בין הדובר לצח"י, לקב"ט ולמוקד העירוני – קריטי לתפקוד.
שנית: אין דבר כזה "ערוץ תקשורת אחד מספיק". חייבים לבנות רשת רב-ערוצית: אתר עירייה, פייסבוק, אינסטגרם, קבוצות וואטסאפ, ניוזלטרים, ואפילו כריזה ברחובות. כל אחד מהתושבים צורך מידע בדרך אחרת – וכולם צריכים לקבל.
שלישית: דוברות אינה מותרות. זו לא יח"צ – זו ליבת החירום. השקעה בדוברות היא השקעה בביטחון. וכמו כל ביטחון – רק כשצריך, מבינים עד כמה הוא קריטי.
מה צריך לקרות עכשיו?
לקחי המלחמה ברורים: דוברות מקומית היא כלי מבצעי. כמו שיש הנחיות מחייבות לממונה ביטחון – כך צריכות להיות הנחיות, הכשרות ותקציבים קבועים לדוברות לשעת חירום.
כי ברגע האמת, כשהאזעקות נשמעות, כשהשמועות מתפשטות, כשהציבור מחפש תשובות – הוא לא מחפש את ראש הממשלה. הוא מחפש את הדובר של העירייה.
ובדיוק כמו באותו בוקר עם הרעלת המים, השאלה האמיתית היא: האם יש מי שמוכן לקחת אחריות על האמת – או שנפקיר את הזירה לשמועות?
