חג השבועות קרב ובא. שדות החיטה כבר נקצרו, חבילות הקש נאספו, ואנו מתכוננים שוב ללבוש לבן, להביא ביכורים ולחגוג את אחד מחגי היסוד של הזהות היהודית – חג שמחבר בין אדמה לרוח, בין קציר למוסר, בין יציאת מצרים למתן תורה.
ספרנו ימים. שבעה שבועות של ציפייה. יצאנו ממצרים ועכשיו אנו עומדים שוב למרגלות ההר.
אבל השנה, יותר מתמיד, חייבת להישאל שאלה אחת קשה: איזו תורה נקבל השנה?
שהרי התורה איננה רק טקסט עתיק והיא אינה בשמיים. היא כאן בחיינו, בערכינו, בדרך שבה אנו מדברים, מחנכים, שופטים, אוהבים ושונאים. התורה היא ספר הספרים. תורת חיים. אבל כבר לימדו חכמינו: היא יכולה להיות "סם חיים" אבל גם "סם מוות".
לא התורה קובעת איזו היא תהיה, אלא אנחנו. ולכן השאלה האמיתית של חג השבועות איננה אם נקבל תורה, אלא איזו תורה נבחר לקבל.
האם נקבל תורה שמבזה כל מה שאינו יהודי? תורה ששוברת סמלים של דתות אחרות, שיורקת על נזירות וכמרים, שמלמדת בוז, עליונות והשפלה, או שנקבל תורה שמכירה בכך שיש דרכים שונות לייחד את שם האל בעולם, תורה של סבלנות, כבוד האדם וכבוד הבריות, תורה שזוכרת כי "ונברכו בך כל משפחות האדמה"?
האם נקבל תורה של שנאה יוקדת, תורה שמצדיקה אלימות, קנאות, נקמה ושכרון כוח, או תורה של "חביב אדם שנברא בצלם" – תורה של אנושיות, אחריות וערבות הדדית, תורה של "לא תעמוד על דם רעך", של "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה"?
האם נקבל תורה של קיטוב, חרמות וביזוי, תורה שבה מחלוקת היא מלחמה, ואדם שחושב אחרת הופך לאויב, או תורה של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" שיודעת כי מחלוקת יכולה להיות לשם שמים, שתבונה צומחת דווקא מתוך ריבוי קולות, ושמאור פנים חשוב לעיתים יותר מהוודאות?
האם נקבל תורה של מלחמת נצח, של משיחיות נטולת רסן, של פחד להתפשר, של אמונה שרק כוח יפתור הכול, או תורה של מתינות, אחריות ושלום? תורה שמבקשת לקיים את חזון "וכיתתו חרבותם לאתים", תורה שיודעת כי גם אמונה זקוקה לענווה, ושגם בשם הקדושה אסור לאבד את האנושיות?
האם נקבל תורה של ודאות מוחלטת או תורה שיודעת לחיות גם עם ספק? תורה של "העם הנבחר" בלבד או תורה של העם הבוחר, הבוחר מדי יום איזו יהדות לעצב, איזה מוסר להנחיל, איזו מדינה לבנות ואיזה אדם להיות?
כי התורה, יש לומר ביושר, מכילה הכול – "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה." יש בה מלחמה ויש בה שלום. יש בה חסד ויש נקמה. יש בה קנאות ויש חמלה. יש בה קול רוב וגם קול מיעוט. יש בה פסגות מוסריות מרוממות, וגם סיפורים על נפילות אנושיות עמוקות.
השאלה איננה מה כתוב תורה אלא כיצד אנו מפרשים וחיים את מה שכתוב בה. התורה היא הסיפור שלנו, וכיצד נספר את הסיפור שלנו בידיעה שהסיפור גם צריך לכוון לא רק מאין באנו אלא לאן אנו מבקשים לילך , למי אנו מבקשים להיות ואיזו מסורת אנחנו בוחרים להעביר לדור הבא.
כי אנשים אינם נולדים שונאים. אדם שמשחית צלב בעיירה נוצרית לא קם כך בבוקר. מי שיורק על נזירה, מגדף כומר או מפעיל אלימות בשם הדת לא פועל בוואקום. מי ששורף בית על יושביו, או מאמין שרצח בשם אמונה הוא שליחות – התחנך לכך. וחינוך אפשר גם לשנות. ובעצם חייבים לשנות . אם אפשר לקלקל – אפשר גם לתקן.
הרב יואב אנדי הוא רב קונסרבטיבי, ראש מדרשת חנתון למנהיגות בגליל
