האם הדורבן מסוכן? הרשת סערה לאחרונה מסיפור על אדם שנפצע מדורבן בגליל כאשר ננעצו בידיו וברגליו 41 קוצים. הגיע הזמן להבין מה באמת קרה שם- אביהוא שרווד, מייסד "עמותת למען חיות הבר" מסביר
הידיעה שהתפרסמה לאחרונה, על דורבן שירה קוצים באדם ופצע אותו, מדגימה כלל עיתונאי ידוע: "כלב נשך אדם – לא שווה כותרת. אדם נשך כלב – זאת כותרת!" הערך החדשותי של דורבן שיורה באדם גדול לאין שיעור מזה של אדם שיורה בדורבן (זה דווקא קורה כל הזמן). רק עובדה אחת קטנה מקלקלת את הסנסציה: הדורבן כלל אינו מסוגל לירות את הקוצים שלו, אפילו לא למרחק של סנטימטר.
לדברי אביהוא שרווד, מייסד עמותת "למען חיות הבר":
"אין שום ספק שאותו אדם נפגע קשה מקוצים של דורבן, אבל השתלשלות העניינים כפי שתוארה עומדת בסתירה גמורה לכל מה שאנחנו והמדע יודעים על דורבנים – ואנחנו באמת מכירים אותם מקרוב. כמה עובדות על בעל החיים המקסים הזה אולי יסייעו להבהיר מי נגד מי.
קוצי הדורבן מיועדים אך ורק להרתעה ולהגנה פסיבית, לא להתקפה. יש לו שלושה סוגים של קוצים שכולם עשויים מקרטין, כמו השיער והציפורניים שלנו. קוצי הראווה על הגב ועל צידי הגוף הם הארוכים ביותר (עד 50 סנטימטרים). הם דקים, גמישים וקהים, והדורבן זוקר ופורש אותם כמניפה כדי להיראות גדול ומאיים יותר; מתחת לקוצי הראווה יש שכבה נוספת של קוצי הגנה, קשיחים וחדים, שאורכם כ-20 סנטימטרים; הזנב מכוסה בקוצים לבנים קצרים וחלולים המתרחבים בקצוות, והדורבן מרעיד אותם ומשקשק בהם כדי להשמיע רעש אזהרה.
מאחר שקוצי ההגנה החדים נמצאים בפלג גופו האחורי של הדורבן, צריך להתאמץ מאוד – ממש "לחתור למגע" – כדי להידקר מהם. למעשה הדורבן יכול לתקוף רק "ברוורס", כשהוא מפנה את גבו לעבר האיום, או לבלום באופן פתאומי כדי לגרום לטורף הרודף אחריו להתנגש בקוצים. הוא עושה זאת רק כמוצא אחרון, כשהוא מרגיש שחייו בסכנה.
הדורבן הוא בעל חיים חששן ואיטי, ותוקפנות כלפי חיות אחרות מכל סוג היא ממנו והלאה. ראייתו אינו חדה והוא פעיל רק בשעות הלילה, כשהוא מסתמך על שמיעתו ועל חוש הריח המפותח שלו. במשך היום הדורבנים מסתתרים במחילות או במאורות שהם חופרים בעצמם או "יורשים" מבעלי אחרים, כמו גיריות. זהו המכרסם הגדול ביותר בישראל ובאסיה בכלל –אורכו, כולל הזנב, יכול להגיע עד מטר, ומשקלו המרבי כ-18 ק"ג. הוא ניזון בעיקר מפקעות ושורשים, ושיניו המותאמות לגריסת חומרים צמחיים נוקשים ממשיכות לגדול כל חייו, כמו אצל מכרסמים אחרים.
דורבנים הם חיות משפחה – הם מונוגמיים ונשארים עם בני זוגם כל החיים. הם גם נמנים עם המינים הבודדים (מלבד האדם, הבונובו ואולי דולפינים מסוימים) המזדווגים לא רק למטרות רבייה, אלא לשם הנאה וחיזוק הקשר הזוגי. הם מתכרבלים יחד ומלקקים זה את זה, ומפגינים את חיבתם בתקשורת קולית. גורי הדורבן נולדים מפותחים, עם עיניים פקוחות וקוצים רכים המתקשים בתוך כמה שעות. שני ההורים מטפלים בצאצאים, הנשארים בחיק המשפחה עד הגיעם לגיל שנה בערך. כמו מינים רבים של חיות בר בישראל, הדורבנים נפגעו מאובדן בתי הגידול הטבעיים שלהם, ובאזורים מסוימים בארץ אוכלוסיותיהם הצטמצמו מאוד. בלית ברירה הם הסתגלו לנחלות קטנות יותר ולקרבה רבה יותר לבני האדם.
אם נחזור לסיפור הפותח שלנו, לא מן הנמנע שהיה כאן איזשהו ניסיון להתעסק עם הדורבן, או שאולי הבחור פשוט נבהל ונפל, ושיפד את עצמו על הקוצים. לכל הפחות מדובר בהתקרבות מיותרת לחיית בר שהרגישה מאוימת. האמת העצובה היא שבעל החיים היחיד שיורה באחרים הוא האדם, ודורבנים רבים נופלים קורבן לירי או לשיטות אכזריות אחרות של ציד לא חוקי. מלבד דריסות על ידי כלי רכב, זהו גורם המוות העיקרי שלהם. אתם בטח יודעים שהדורבן הוא חיית בר מוגנת שהחוק אוסר על כל פגיעה בה.
ראיתם דורבן? תנו לו מרחב ואל תפחידו אותו! הוא מצדו יעשה כל מאמץ להתרחק מכם. בכביש, סעו לאט ובזהירות כדי לא לדרוס אותו (או כל חיית בר אחרת). נפלה בחלקנו הזכות לחלוק את נופי הארץ עם בעל החיים המיוחד הזה, וכדאי שנהיה ראויים לכבוד הזה, אנחנו רק צריכים להניח לו לחיות את חייו בשקט".
