עם התמעטות המשקעים ועליית הטמפרטורות, פרחי דם-המכבים האדום החלו לבצבץ במקומות שונים בישראל, ואנשי רשות הטבע והגנים תיעדו אותם.
דם-המכבים האדום (Helichrysum sanguineum) הוא צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים, הנחשב לסמלו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומגיע לגובה של כ-40-60 ס"מ. גבעוליו ועליו מכוסים בשכבת לבד לבנה. בתחילת החורף מתפתחת שושנת עלים, ובאביב עולים ממנה גבעולים זקופים ומסתעפים, שבקצותיהם תפרחות כדוריות. התפרחת עטופה בעלים קרומיים אדומים הנקראים "חפים", הנראים כטיפות דם ואינם נובלים גם לאחר סיום הפריחה. הצמח פורח בעיקר באביב, בין החודשים מרץ ליוני ובסוף מאי מבשילות התפרחות. "למרות ששמו הוא 'פרח דם המכבים האדום', מעניין לדעת שצבע הפרחים הזעירים שלו הוא בכלל צהוב-קרם. הכדורים האדומים שאנחנו רואים, הם בעצם לא פרח אלא מה שנקרא "קרקפות" – עלי חפים שעוטפים את הפרחים. החפים האלו אינם נובלים, ושומרים על מרקמם וצבעם ונותנים לצמח את תכונת ה'אלמוות' שלו. ניתן למצוא לפעמים זן 'צהוב' שהוא בעצם מופע אלבינו ואנחנו מגדלים את שני המופעים בגן המקלט בגן לאומי ציפורי", אומרת מרב לבל וין, אקולוגית צמחים ברשות הטבע והגנים.
ברשות הטבע והגנים מציינים כי אחד המאפיינים הבולטים של הצמח הוא שהחפים האדומים נשמרים לאורך זמן ואינם דוהים גם לאחר ייבוש. תכונה זו הפכה אותו לפופולרי בסידורי פרחים יבשים, אך גם הובילה לקטיף יתר שפגע באוכלוסיותיו בטבע. בעקבות זאת, דם-המכבים האדום הוכרז בישראל כערך טבע מוגן, והיום חל איסור לקטוף אותו. מקור השם "דם-המכבים" הוא באגדה, לפיה הצמח פורח בכל מקום שבו נפלה טיפת דם מדמם של המכבים. אגדות דומות קיימות גם בתרבויות אחרות. את השם העניק האגרונום אפרים הראובני בשנת 1921, במהלך כינוס של קרן קיימת לישראל, בהשראת אותה אגדה. פרח הדם המכבים פורח בימים אלו במספר אתרים בישראל, ביניהם פארק הכרמל, גן לאומי קסטל, נחל ציפורי, מנחת הכלנית במגידו, שמורת הגלבוע ועוד.
