בימים של טילים ואזעקות בלתי פוסקות, מבנים מיושנים אינם רק אתגר נדל״ני, אלא סיכון ממשי לחיי אדם. התחדשות עירונית איננה מותרות, היא נדבך קריטי בחומת המגן של מדינת ישראל.
ישראל מצויה כעת בסבב שני מול איראן, והעורף האזרחי עומד בליבת האיום. טילים מדויקים יותר וטווחי פגיעה רחבים מחייבים אותנו להסתכל למציאות בעיניים: בניינים רבים בישראל אינם מספקים הגנה ראויה ליושביהם.
המציאות קשה במיוחד בפריפריה. בעוד שבחלקים ממרכז הארץ ניכרת התקדמות בתהליכי התחדשות, באזורים רבים בפריפריה ובשכונות ותיקות עדיין קיימים מבנים רבים בני עשרות שנים, שנבנו טרם כניסת דרישות המיגון לתוקף. על פי רוב במבנים אלה לא קיימים מרחבים מוגנים תקניים, והם אינם מותאמים לאיומים העכשוויים, מה שהופך אותם לנקודת תורפה מובהקת בעת אירוע ביטחוני.
המדינה ניסתה לקדם תוכניות, אך המציאות טפחה על פניה. בפריפריה, שבה ערך הקרקע נמוך, המשוואה הכלכלית פשוט לא מתחברת – והתוצאה היא הפקרה בטחונית.
על מנת לאפשר התחדשות אמיתית גם בפריפריה, על המדינה לייצר את התנאים לכך באמצעות הגדלת תמריצים כלכליים, הרחבת זכויות בנייה או השקעה בתשתיות- שינוי שעשוי להפוך מתחמי מגורים ישנים ובלתי ממוגנים לשכונות חדשות ובטוחות, ולחזק בפועל את העורף האזרחי של מדינת ישראל.
מערכות ההגנה האוויריות מתפקדות בצורה יוצאת דופן, אך כפי שהוכח הן אינן יכולות להבטיח הגנה מלאה. בהתאם, מרחבים מוגנים תקניים ברמת הבניין והדירה הם שלב נוסף והכרחי בהגנה על אזרחי ישראל. ממ״ד תקני ותכנון הנדסי עדכני אינם פריבילגיה, אלא תנאי יסוד.
שאלת המיגון האזרחי אינה יכולה להישאר תלויה בגיאוגרפיה או בכדאיות כלכלית בלבד. מדינה המבקשת להציב בראש מעייניה את בטחון אזרחיה, ללא תלות במקום מגוריהם, חייבת לאפשר את התנאים לבניית מיגון מודרני ללא הבחנה בין מרכז לפריפריה. התחדשות עירונית מהווה את הכלי המרכזי לצמצום פערים אלה, ולהתאמת הסביבה העירונית לאיומי ההווה והעתיד.
השקעה ממוקדת, מדיניות עקבית וראייה ארוכת טווח יאפשרו להחליף שיכונים מתפוררים במבנים מתקדמים וממוגנים. כך ניתן יהיה להבטיח כי כל אזרח, בכל אזור, ייהנה מהגנה ראויה, לא כ"הטבה", אלא כסטנדרט בסיסי והכרחי.
כותב המאמר הינו זאב גרינברג, סמנכ״ל ובעלים בחברת מידר
