ההישגים האחרונים של גולשות הרוח הישראליות מעלים מחדש את השאלה: כיצד מצליחה מדינה קטנה להצמיח פעם אחר פעם אלופות עולם ומדליסטיות אולימפיות? רק החודש זכתה תמר שטיינברג באליפות העולם, שרון קנטור קטפה את מדליית הכסף ודניאלה פלג סיימה רביעית. פרופ׳ אסתר הרצוג, ראשת החוג למדעי ההתנהגות באקדמית צפת, מציעה להסתכל מעבר לכישרון האישי, אל המשפחה, המועדון, המאמנים והקהילה שבונים יחד מסורת של מצוינות נשית.
גלישת הרוח היא אחד מענפי הספורט המצליחים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. בשני העשורים האחרונים תפסו הגולשות הישראליות מקום בולט במיוחד, עם אליפויות עולם והישגים אולימפיים מרשימים. לדברי פרופ׳ אסתר הרצוג, ראשת החוג למדעי ההתנהגות, ההצלחה אינה יכולה להיות מוסברת רק באמצעות כישרונן של הספורטאיות.
"המבט האנתרופולוגי אינו שואל רק מי ניצחה, אלא כיצד נוצרה האפשרות לנצח", היא מסבירה. "ההצלחה היא תוצאה של מערכת חברתית שלמה הכוללת משפחה, מועדון, מאמנים, מודלים לחיקוי, משאבים ואמונה ביכולתן של הבנות".
הקשר של הרצוג לגלישת הרוח החל עוד לפני שהנושא הפך מבחינתה למושא למחקר. היא עצמה גלשה במכמורת באחד הדגמים הראשונים שיוצרו בישראל, וארבעת בניה עסקו בענף. שניים מהם היו אלופי הארץ לנוער והתחרו במסגרת נבחרת ישראל. כך הכירה מקרוב את החוף, את המועדון ואת ההשקעה המשפחתית הנדרשת כדי להחזיק מעמד בענף תובעני ויקר.
באמצע שנות התשעים, בעת ששימשה יועצת שרת העבודה והרווחה אורה נמיר לענייני נשים, נחשפה הרצוג למצבה של גולשת הרוח מיכל היין, שלא החזיקה בציוד שאפשר לה להתחרות בזירה הבינלאומית. הרצוג הביאה את הנושא לידיעת השרה, ובעקבות ההתערבות קיבלה היין ציוד מתאים והמשיכה לקריירה בינלאומית, שבמסגרתה ייצגה את ישראל באולימפיאדת סידני 2000.
"המקרה הזה לימד אותי שהפער בין כישרון להישג הוא לעיתים קרובות פער של משאבים ושל מי שמוכן לפעול כדי להשיג אותם – ולא פער של יכולת", אומרת הרצוג.
בניתוח שהיא מציעה מזהה הרצוג חמישה גורמים להצלחה: מועדון השיט המשמש קהילה ולא רק מקום אימון; מפגש ישיר עם אלופות ההופך את ההצלחה לאפשרות ממשית; תחרות פנימית המעלה את הרמה המקצועית; רשת של משאבים ציבוריים, משפחתיים וקהילתיים; ובעיקר – אמונה עקבית ביכולתן של הבנות.
להסבר התופעה מציעה הרצוג את המושג "הון ימי": ידע גופני, תרבותי וסביבתי שנצבר במשפחות ובקהילות החיות בקרבת הים ועובר בין דורות. הוא כולל ביטחון במים, יכולת לקרוא רוח וגלים והיכרות עם הקשרים החברתיים של קהילת החוף. לצדו היא מזהה גם "הון ספורטיבי", המעניק משמעת ותרבות תחרותית, ו"הון מוסדי" הנובע מצמיחה בתוך המערכת המקצועית עצמה.
גם למודלים הנשיים יש תפקיד מכריע. דור החלוצות פעל כמעט ללא דמויות לחיקוי, לי קורזיץ פרצה את תקרת הזכוכית עם ארבע זכיות באליפות העולם, ואילו הדור הנוכחי כבר גדל במציאות שבה הצלחה נשית בענף נתפסת כאפשרית. כאשר שרון קנטור זכתה במדליית הכסף בפריז 2024 והקדישה אותה לקורזיץ, קיבל הקשר הבין־דורי ביטוי פומבי וסמלי.
אולם לצד ההישגים, הרצוג מצביעה גם על המחירים: העלויות הגבוהות יוצרות מיון חברתי סמוי, התחרות על כרטיס אולימפי יחיד הופכת חברות ליריבות, והקריירה כולה תלויה בגוף החשוף לפציעה ולמחלה. "אנחנו מודדים את מי שהגיעה לפודיום", היא מדגישה, "ולא את מי שלא הצליחה להגיע לחוף מלכתחילה".
מתוך המקרה של גלישת הרוח מציעה הרצוג מודל רחב לטיפוח מצוינות נשית גם בחינוך, במדע, ביזמות ובהנהגה: להתחיל מוקדם, לצמצם שומרי סף, ליצור נוכחות של כמה מודלים נשיים ולא של אישה חריגה אחת, ולהפוך חניכה בין־דורית למנגנון קבוע.
"מצוינות נשית אינה נולדת יש מאין", מסכמת הרצוג. "היא נבנית ומועברת מדור לדור, בחברה שבוחרת להאמין ביכולתן של בנותיה".
נקודת המבט שמציעה הרצוג ממחישה את לב הלימודים בחוג למדעי ההתנהגות באקדמית צפת: היכולת להתבונן בתופעות אנושיות מוכרות, לזהות את הכוחות החברתיים והתרבותיים שמעצבים אותן – ולהבין כיצד ידע כזה יכול לסייע ביצירת שינוי.
